אילנה שודרון-מינקוב

במשך כמה שנים ציירתי בכיתת אמן במתחם רחוב המסגר. כל שבוע הייתי מגיעה לסטודיו, עוברת ברחובות האחוריים, בין המוסכים, החנויות הקטנות והמפעלים הקטנים. ספגתי את אווירת הרחובות העסוקים, הבניינים המוזנחים, האפורים והקודרים, אך גם מסקרנים. את אותו הנוף של רחובות אלו ראיתי גם מן החלון שבסטודיו שלנו.

יום אחד נוכחתי לפתע לראות שבחלון של הסטודיו יש בצד אחד של החלון וילון בהיר, ובצד השני של החלון יש וילון כהה, ו ... נדלקתי!

פתאום כל כך רציתי לצייר את שני הוילונות האלה ואת הנוף שנשקף מביניהם, ולא הבנתי איך לא ראיתי את זה קודם. המראה הזה היה בשבילי גירוי עצום ליצור.

אך לא רציתי ולא יכלתי לצייר את הצבעים האפרוריים והקודרים של הבתים, ובאופן מודע ומכוון הוספתי לצבעוניות גוון דמיוני, קצת של פנטזיה, ובחלק מן הציורים - גוון כמעט של חלום. באופן מודע ייפיתי את הבתים ונתתי צבעוניות עשירה, חיה ועליזה יותר מן המציאות.

במשך כמעט שנה ציירתי שוב ושוב את אותו החלון, עם שני הוילונות, ואת אותו הנוף העירוני שנשקף מביניהם, ומאד מאד נהנתי לעשות את זה. הרגשתי שאני ממש חוגגת עם הצבע, ולפעמים הרגשתי שאני יכולה להמשיך ולצייר את אותו הנושא כמעט עד אין סוף....