מרבית חיי חייתי בלי לדעת שחלק מבני משפחתי נספו בשואה.
לפני כעשר שנים ביקשנו מדוד שלי (אח של אבא שלי) לספר לנו על המשפחה. הוא
ספר לנו בשפה ציורית על החיים של המשפחה ברובע הברונקס בניו-יורק, ארה"ב,
כילדים של מהגרים בשכונה יהודית.
הוא ספר על חיים מלאים, עם הווי של משחקים ברחוב, של ילדי מהגרים יהודים
ואיטלקים; בית מלא עם ילדים, עם סבא שלימד אותם תורה ועוד דוד שרק הגיע
לאחרונה מאירופה, החגים היהודים בסביבה שומרת מסורת, החגים בבית הכנסת,
ועוד. חיים של משפחה יהודית גדולה, חמה ומלוכדת.
ואז החל לספר על המשפחה של סבא שלי - שאימו, אחותו ושני אחיו, על
משפחותיהם, שנשארו בגליציה - כולם נספו בשואה.
ידיעה זו הכתה אותי בתדהמה. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי על משפחה שלי
שנספתה בשואה.
ההורים שלי, שניהם נולדו וגדלו בארה"ב, והם היו תמיד כל כך "אמריקאים"
שבכלל לא עלה בדעתי שלשואה יכול להיות קשר כל כך קרוב אלינו.
התקשרתי אל דודה שלי בארה"ב והיא ספרה לי שיש בידה מכתב שסבא שלי החזיק
ושמר כל השנים. זה היה מכתב ביידיש והיא אפילו לא ידעה מה כתוב בו. היא
שלחה לי את המכתב עם צילום של כותב המכתב. מסרתי את המכתב לתרגום לעברית.
המכתב העצוב נכתב על ידי בן דוד של סבא שלי שכותב לו כיצד "נתחסלה
משפחתנו". דודה שלי שלחה לי גם צילום של אמא של סבא שלי, עם אחות של סבא
שלי וילד.
מאז אני מחפשת ומחפשת ומנסה להבין ולדעת מי היו האנשים האלה שלא הכרתי.
הרבה כיוונים שבהם חפשתי התגלו כעקרים. האנפורמציה לא נמצאה בקלות אלא
הגיעה מדי פעם ממש בטיפות, אך ככל שחפשתי הרצון לדעת עליהם עוד ועוד הלך
והתגבר.
במהלך החיפושים שלי הגעתי לבסוף אל אנשים מהעיירה מיקולינצה, העיירה של סבא
שלי, שהכירו את המשפחה שלי. הפגישה איתם היתה בשבילי חווייה מאד מאד מרגשת.
הרגשתי שאני כבר כל-כך קרובה אל המשפחה שלי, שאני כמעט יכולה להושיט יד
ולגעת בהם...
בינתיים גם התחלנו לשאול את עצמנו מי היו בני המשפחה של בעלי שנרצחו בשואה.
גם עליהם ידענו מעט מאד. מצאנו תמונות שלהם ועוד אנפורמציה עצובה וקשה על
הגורל הנורא של המשפחה בבלרוס ובלטביה. גם כאן מצאנו מכתבים עצובים שכתבה
קרובת משפחה לטבית (לא יהודיה) למשפחה של חמותי.
היום ברור לי שיש הרבה דברים על המשפחות שלנו שלעולם לא נדע.
לפני כמה שנים התחלתי לצייר את דיוקנאות בני משפחתי, ובני משפחתו של בעלי,
שנרצחו בשואה. דרך הציור הרגשתי שאני מתקרבת אליהם, לומדת להכיר אותם.
הרגשתי גם שאני רוצה להנציח אותם, להוציא אותם מתוך החשך והאין הזה, שלתוכו
הם נדחפו. רציתי לתת להם זהות, דמות ופנים, ולהחיות את זכרם של אנשים
שנשכחו, שאפילו משפחתם לא ידעה על קיומם ועל סופם הטראגי. רציתי שיהיה ידוע
שאנשים אלו חיו על פני האדמה וכי הם נרצחו. אנשים יפים וטובים, חכמים
ומוכשרים, שחיו ואהבו וגידלו משפחות, עד שבאו הגרמנים.
העבודות כולן בפחם על ניר
גודל העבודות 1.00 מטר על 70 ס"מ
תודה מיוחדת לניושה שווייצר-הורוביץ וזליג שפירר ממיקולינצה, גליציה;
וליוזפה גולנזר-הרצברג ולאברהם הרצברג מטלסי (טלסן), לטביה. |
English
