אילנה שודרון-מינקוב

פיהרנוואלד, 18 ביוני 1947

בן דודי האהוב מאד שמואל

הנני להודיעך שקבלתי את מכתבך החביב שבאמת שימח אותי, מפני שקיוויתי לקבל ממך תשובה, סוף-סוף. אינך יכול לתאר לעצמך בכלל מצב כזה, כאשר אחרים מקבלים הרבה מכתבים מאמריקה ומחוץ לארץ מקרובים ומידידים שונים והרי גם לי יש קרובים אבל אני לא קבלתי עד עכשיו אף מכתב מאת איש מהם. זה נראה כאילו נולדתי מאבן שאיש לא שאל אם אני בחיים ואיש לא התעניין בי, כוונתי מחוץ לארץ. החיים כאן ממילא לא שווים, לאחר שמאבדים את ההורים את האחים והאחיות ואת קרובי המשפחה. אז פונים לכאן ולכאן ולא מוצאים לא חבר ולא קרוב בכלל. לאחר המלחמה נעשו האנשים רעים מאד, כל אחד לעצמו, ואין אל מי להתחבר ולפני מי לשפוך את לבך. מפני שכל הטוב הושמד ונוכל רק לאמר "חבל על דאבדין דלא משתכחין". האדם אינו חי כמו שהוא רוצה, הוא ממשיך לחיות רק מפני שהוא מוכרח ואנו מוכרחים להיות חיל החלוץ ולהקים דור חדש, עלינו להתחזק ולהיות מוכנים לכל התנגדות, כי החיים הם מאבק תמיד ואנו יכולים לאמר שנשארנו בחיים רק מפני שלחמנו, שהרי העם היהודי לא נתנסה מעולם במשהו כזה, במפלה כזאת כפי שקרתה לנו. מה נוכל לעשות - כך נחרץ גורלנו.

אתה שואל אותי מתי נפטרה אמך המסכנה. לא נמצאתי אז במיקולינצה. אנשים רק ספרו לי שאמך נספתה במיקולינצה ביום 16 באלול בשנת 1942 ואחיך משה עם אשתו וילדיו נספו בזבאראזש בשנת 1943 ביום 24 בתשרי. כך נתחסלה משפחתנו. מה נוכל לעשות, עלינו להתנחם, אבל מי יודע במה.

קבלתי ממשה-לייב מאמריקה מכתב. הוא כותב לי ששלח 2 חבילות כל-טוב, אבל זה לא הכל. מילה טובה ודבר אמת טובים מן הכל.

גם קבלתי מכתב מברזיל מן האחיות. הן היו רוצות לקחת אותי אליהן אבל אינן יכולות. החלטתי לנסוע לארץ ישראל באופן בלתי ליגאלי אך לפי שעה עלי עוד לחכות. אנא כתוב לי הרבה, כתוב לי מה קורה אתך, מה שלום ילדיך היקרים ואשתך היקרה.

בזאת אני מסיים את מכתבי.

אני מאחל לך שנה טובה וכל טוב בשנה החדשה ומברך ומנשק אותך מקרב לב ואת אשתך וילדיך.

ממני בן דודך

מיכל

נ.ב.
שמואל היקר, אני מניח שאתה יודע מי אני - אני הבן הצעיר ביותר של דודך לייב השוחט ממיקולינצה.

בברכה